מפר תמים או מיתמם?

זכויות יוצרים

במאמר קודם, נגעתי בקצה המזלג, בהגנת זכויות היוצרים, תכליתה, מימושה, השפעותיה והשלכותיה. אזכיר כי הגנת זכות יוצרים מהווה זכות שלילית המונעת גזילת פרי עמלו של יוצר היצירה ורק לו הזכות לאפשר עשיית שימוש כלשהו ביצירתו, כגון: פרסום או הפצת היצירה, העתקתה, שינויה ועיבודה. במאמר זה אתייחס למקרה נקודתי רלוונטי במיוחד למעצבים ומעניין כשלעצמו ככל שנוגע לבעלי אתרי אינטרנט. במאמר אתייחס למספר פסקי דין רלוונטיים ולחוקים המקימים את הבסיס להגנת זכויות היוצרים בישראל – חוק זכות יוצרים, 1911 ופקודת זכות יוצרים 1924, וזאת מבלי להיכנס להשפעות החקיקה המוצעת כפי שזו מצאה מקומה בתזכיר חוק זכות יוצרים 2003.

מודעות

האם אנו מודעים לאספקטים השונים של הגנת זכויות היוצרים החלה על היצירות השונות עימן אנו נפגשים במהלך חיי היום יום? סביר להניח שמעט מאוד, אלא אם כן אנו עוסקים בתחומים המצריכים ערנות מוגברת לסוגיה, דוגמת עורכי עיתון. בדרך כלל הסיבה להיעדר המודעות נובעת מחוסר היכרות עם הזכות, מטרותיה ומשמעויותיה. אולם, סיבה לא פחות חשובה להיעדר המודעות או יישומה בפועל נובעת מן העובדה שזכויות היוצרים הינן זכויות קנייניות בלתי מוחשיות ומה שאיננו יכולים לחוש, בדרך כלל פחות משמעותי.

ככל שזכויות בלתי מוחשיות אלה נוגעות ליצירות בעידן המידע, הקלות הבלתי נתפסת בהעתקת יצירה הפכה את הביצוע עצמו לטריוויאלי, פשוט, שאינו מצריך מחשבה נוספת. בעבר, טרם עידן מכונת הצילום, כאשר הועתקה תמונה מקורית, על המעתיק היה להשקיע מאמץ לא מבוטל ובמקרים רבים אף כישרון, בכדי להעתיק חלק ניכר ממאפייניה של התמונה עד כדי יצירת העתק דומה למקור. עם הופעתה של מכונת הצילום, העתקת התמונה הפכה לפעולה טכנית אשר הצריכה יכולת פיזית וקצת קורדינציה בהנחת התמונה על לוח הצילום וללחוץ על הכפתור.

כיום, בעידן הדיגיטלי, ברוב המקרים, כל מה שצריך לעשות הוא להניח את הסמן על התמונה, ללחוץ על כפתור ימין, לבחור באפשרות “העתק“, לגשת למקום אליו בחרנו להעתיק את התמונה, ללחוץ שוב על כפתור ימין ולבחור באפשרות “הדבק“ וזהו! זוהי כמובן אפשרות אחת מיני רבות על-מנת להעתיק קבצי תמונות, אך היא ממחישה את הקלות הטכנית אשר בדרך כלל אינה מפעילה את טריגר המודעות כי מדובר בפעולה אשר עלולה להפר זכויות קנייניות. אין מדובר אך ורק בקלות של העתקת תמונות, אלא בקלות העתקתו והפצתו של כל מידע דיגיטלי. במאמר זה העדפתי להתמקד בהעתקת סוג אחד של יצירה – התמונה – וזאת לאור שכיחות ההפרה והרלוונטיות הרבה לעבודתו של המעצב. בהתייחסותי ל-“תמונה“ הכוונה לכל סוג של תמונה, זו המצולמת, מצוירת או מאוירת וככל שנוגע לאינטרנט, זו המגולמת בקובץ דיגיטלי ומתגשמת באמצעים אלקטרוניים.

תמונה כיצירה אומנותית

התמונה, מהווה “יצירה אומנותית“ במסגרתה, גם אם הצלם “לחץ רק על הכפתור“ עדיין ברוב המקרים יש בתוצאה קורטוב של כישרון. על-פי חוק זכות יוצרים 1911, “יצירה אמנותית“ כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול, מלאכת-אומנות, מעשי-אמן אדריכליים, פיתוחים וצילומים. הייחודיות במה שנתפס בתמונה, לרבות זווית הצילום, דמויות, רקע, קונספט, תאורה ועוד רכיבים רבים ומגוונים, הם אלה אשר מקנים לצלם את ביטויו הייחודי וזה, כאמור, מוגן תחת חוק זכות יוצרים, 1911, סעיפים 1 ו-35. לא אחת נקבע כי הגנת זכויות היוצרים על תמונה מצריכה מידה כלשהי של מקוריות הנובעת מכישרונו של הצלם ומן המאמץ שהשקיע בצילום התמונה. ומהי מקוריות בתמונה אתם שואלים? התשובה דיי קצרה – תוצר פרי מחשבתו של הצלם שאינו מהווה העתקה מיצירה אחרת.

למי זכויות היוצרים בתמונה

זכויות היוצרים בתמונות, בין אם נוצרו באמצעות חשיפת סרט הצילום לאור ובין אם באמצעות שבב מחשב, כברירת מחדל שייכות לצלם. אתעכב קלות בנקודה זו הואיל והמחוקק אשר חוקק את החוקים העוסקים בזכויות יוצרים, בתחילת המאה שעברה, לא שיער בנפשו כי התשליל יוחלף בכרטיס זיכרון. סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, קובע כי בעל זכויות היוצרים בצילום, הוא מי שהיה הבעלים של התשליל בעת שנוצר. כבר בשנות ה-50 הכיר בית המשפט כי זכות היוצרים בתצלום שייכת לצלם. בפרשת ע“א 66/56 רבינוביץ נ` מירלין, רקדנית בלט ביקשה למנוע שימוש בתמונתה. בית המשפט דחה את התביעה מן הטעם שזכות היוצרים בתמונה שייכת לצלם המחזיק בתשליל ולא לרקדנית עצמה, על אף שדמותה של הרקדנית היא זו המצולמת בתמונה.

ככל שמדובר בצילום דיגטלי נקבע בת.א. 190227/02 פרחי גורדון בע“מ נ` פרחים כפר רות בע“מ, כי יש לראות בקובץ הדיגיטלי הראשון שנוצר כתשליל “לפיכך, הפרשנות הנכונה של חוק זכויות יוצרים היא, הקבלתו של התשליל לקובץ הדיגיטלי הראשוני כפי שנרשם על מדיה דיגיטלית כל שהיא.“. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי “אשר על כן, ברור הוא כי התצלום ראוי בהחלט ליהנות מהגנת זכויות היוצרים וכי זכויות היוצרים בו הן של התובעת. לפיכך פרסום התצלום באתר האינטרנט של הנתבעת מהווה הפרה של זכויות היוצרים ופגיעה בקניינה הרוחני של התובעת“.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת נמצאת בסעיף 5(1)(א) לחוק זכות יוצרים. במסגרת סעיף זה מוסדר מי יהיה בעל זכויות היוצרים בתמונה או צילום מוזמן. נקודה זו חשובה במיוחד, הואיל ועל-פיה יקבע האם הצלם או מזמין הצילומים יהיה בעל זכויות היוצרים בצילומים. הסעיף קובע כי אם התמונה או הצילום הוזמנו על-ידי אדם אחר ובתמורה – זכויות היוצרים שייכות למזמין. מאידך, במידה וקיים הסכם בין היוצר למזמין הקובע כי הזכויות ביצירה שייכות לצלם – זכויות היוצרים שייכות לצלם. החוק אינו מציין באיזה אופן יתבצע ההסכם, בעל-פה, בכתב או מכללא. לכן, במקרה של ספק, בית המשפט יבחן את נסיבות העניין ומה הייתה כוונת הצדדים לפני שצולמו התמונות ויכריע למי הזכויות. אם כך, טיפ קטן לכל הצלמים או מזמיני הצילומים. אל תשאירו את שאלת הזכויות בצילומים ליד המקרה. דאגו לנסח מסמך קצר הקובע למי שייכות הזכויות ודאגו להחתימו לפני ביצוע התמונות. כך, מראש יוסר הספק וימנעו כאבי ראש, עגמת נפש והוצאות כספיות לא מבוטלות בדיונים משפטיים.

זכות מוסרית

להגנת זכויות היוצרים העומדת לצלם מיד עם סיום יצירתו, מצטרפת הגנה נוספת – הזכות המוסרית. סעיף 4א` לפקודת זכות יוצרים, מקים ליוצר (במקרה זה הצלם) את הזכות ששמו יופיע בסמוך ליצירתו בהיקף ומידה מקובלים. הזכות המוסרית ייחודית הואיל והיא אינה ניתנת להעברה כמו זכויות היוצרים. במילים אחרות, בעת העברת זכויות היוצרים מן הצלם לבעלי אתר אינטרנט למשל, מתפצלות הזכויות לזכות הקניינית ולזכות המוסרית. הצלם יכול להעביר את זכויות היוצרים בתמונה לבעלי האתר ויתרונות הגנה זו תעמודנה באופן זהה לבעלי האתר כפי שעמדו לזכותו של היוצר המקורי.

יחד עם זאת, הזכות המוסרית תמיד תישאר אצל היוצר המקורי. זו גם הסיבה שמקור הצילום או שמו של הצלם עצמו מופיעים ליד התמונות המפורסמות בעיתון, גם אם זה רכש את הזכויות בתמונות, ראו לדוגמא את התמונות בעיתון המקוון Ynet. יתרון נוסף להימצאות שם היוצר בסמוך ליצירה בדרך המקובלת, מתבטא במסגרת סעיף 9 לפקודת זכות היוצרים הקובע כי באם מופיע על היצירה שמו של היוצר, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכויות היוצרים בה. לכן, כל עוד לא הוכח אחרת, כל תמונה שהועתקה ולידה הופיע שם, בית המשפט יצא מנקודת מוצא כי המעתיק ידע כי יש זכויות יוצרים בתמונה ואלה שייכות לבעל השם שהופיע בסמוך לתמונה.

הפרת זכויות יוצרים בתמונות

הדין שחל על העתקת תמונות בעולם הפיזי, באמצעות מכונת צילום למשל, חל גם בעולם הקיברנטי. לכן, כשם שהעתקת תמונה מספר, ירחון או עיתון באמצעות מכונת צילום, ללא קבלת אישור לכך מבעל הזכויות בתמונה, מהווה הפרת זכויות היוצרים, כך גם בעת העתקת תמונה מאתר אינטרנט. אמנם לא בכל העתקה מתבצעת הפרה וקיימים חריגים והגנות מפני טענת הפרת זכויות היוצרים. למשל, מקרים בהם העתקת התמונה התבצעה במסגרת: מחקר, לימוד עצמי, פרודיה, ביקורת או תמצית עיתונאית.

כאשר מתברר לבעל זכויות יוצרים בתמונה כי תמונתו נמצאת באתר אינטרנט השייך לפלוני וזה מעולם לא קיבל את רשותו של בעל הזכויות, בדרך כלל מחפש בעל הזכויות שני דברים – הפסקת ההפרה והסרת התמונה מאתרו של פלוני ופיצוי כספי בגין ההפרה. לשם כך, פונה בעל הזכויות בתמונה לעורך הדין המועדף עליו וזה האחרון שולח מכתב התראה למפר במסגרתו נדרש המפר להסיר את התמונה מאתרו וכן לפצות את בעל הזכויות בסכום כלשהו. או אז מתחיל משא ומתן אשר בחלק מן המקרים מסתיים מחוץ לכותלי בית המשפט ובחלק מן המקרים במתן פסק דין.

במאמר זה, בחרתי להתמקד דווקא בסיטואציה בה ספק שירותים באינטרנט נתבע בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונה כאשר ההפרה בוצעה על-ידי המשתמש בשרותי הספק. במקרה שכזה, הספק יציג מספר טענות הגנה וביניהן כפי שהבחנתי לאחרונה במסגרת עבודתי המשפטית טענה אחת חוזרת על עצמה. טענה זו הפכה לחביבת הקהל ונעשה בה שימוש רב אשר ברוב המקרים אינו מוצדק כלל וכלל.

זה לא אני!

הכל טוב ויפה כאשר מדובר בנקיטה בהליכים משפטיים נגד בעל אתר פלוני אשר העתיק בעצמו את התמונה והציבה באתרו. אך מה קורה כאשר מדובר בבעל אתר המאפשר לאחרים להניח תמונות באתרו, לדוגמה אתרי פורומים, אתרי מכירות, אתר ויקיפדיה וכיו“ב. האם גם אז ניתן לנקוט בהליכים משפטיים מוצלחים נגד בעל האתר? הרי בעל האתר הוא לא זה אשר העתיק את התמונה והניחה באתרו. לכל היותר בעל האתר סייע להפרת הזכויות בתמונה בכך שסיפק את הפלטפורמה שאפשרה העתקת התמונה לאתר והצגתה ברבים. בעיקרון, סיוע להפרת זכויות יוצרים בתמונה אינו ממעיט בערכה של ההפרה ובסעדים הניתנים לבעל הזכויות נגד המסייע להפרה.

יחד עם זאת, שתי טענות ההגנה השכיחות ביותר המגיעות לשולחני מאותם בעלי אתרים אשר סייעו להפרה הינן בזאת הלשון: “לא ידענו כי מדובר בתמונה המפרה זכויות יוצרים“ ו-“פרסום התמונה התבצע בתום לב“. טענות אלה נועדו להבהיר ללקוח שלי כי גם אם יפנה לבית המשפט בתביעה לפיצוי כספי, סביר להניח כי לא יפסק לטובתו פיצוי כלשהו לאור זאת שבעל האתר בו הוצבה התמונה המפרה, הינו “מפר תמים“.

טענות הגנה אלה, נשענות על סעיף 8 לחוק זכות יוצרים 1911, הפוטר “מפר תמים“ מאחריותו לפצות את בעל זכויות היוצרים וזה נוסחו: “אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. מלשון החוק ניתן להבין כי הפטור ל“מפר תמים“ ניתן אך ורק בגין הפיצוי שהמפר ה“תמים“ היה אמור לשלם לבעל הזכויות בגין ההפרה. ככל שנוגע לצו אשר יאסור או ימנע את ההפרה, אין כל משמעות לעובדה כי מדובר ב“מפר תמים“.

תמימות והיתממות

על-פני הדברים, כל בעל אתר אינטרנט המאפשר הכנסת תמונות לאתרו יכול לחסות בצילה של הגנת “מפר תמים“ כאשר יתברר כי חלק מן התמונות הועתקו לאתרו על-ידי משתמש מבלי שזה קיבל רשות מבעלי הזכויות בתמונות לעשות כן. אין חולק כי מאחורי הגנת “מפר תמים“ עומד הגיון בריא, שיקולים חברתיים וכלכליים. יחד עם זאת, הן המחוקק והן בתי המשפט אינם עיוורים לאפשרות כי תמיד יהיו כאלה אשר ינסו לעשות שימוש ציני בהגנה זו. לפיכך, כאשר עולה טענת “מפר תמים“, בית המשפט יבחן האם אכן מדובר ב-“תמימות“ ולא ב-“היתממות“. אם תקראו את סעיף 8 פעם נוספת, כן זה למעלה, תיווכחו לדעת כי נטל ההוכחה ל-“תמימות“ המעשה מונחת על כתפיו של בעל האתר ולא על כתפי הנפגע.

נטל זה אינו קל, שכן על בעל האתר להוכיח לבית המשפט כי לא ידע שהזכויות בתמונה אינן שייכות לזה שהניח אותן באתרו; וכן כי לא צריך היה לדעת שקיימת זכויות יוצרים בתמונה. טענה כגון “לא ידעתי שזכויות היוצרים בתמונה אינן של המשתמש בשרותי האתר ובתום לב חשבתי שהזכויות שייכות למשתמש“ לא תצלח. יתרה מכך, טענה כגון: “לא הייתי ער לזכויות היוצרים“ תיתפס כטענה מיתממת ולא תמימה, כאשר מדובר בבעל אתר אינטרנט שאמור להיות מודע לכך שקיימות זכויות יוצרים בתמונות המוצגות באתרו.

למעשה, על-מנת ליהנות מצילה של הגנת “מפר תמים“ על בעל האתר להוכיח שסבר כי מדובר ביצירה שהיא נחלת הכלל, שאיננה מוגנת בזכויות כלשהן וכן כי לא עצם עיניו, לא התנהל בשוויון נפש או בחוסר אכפתיות ככל שנוגע לזכויות היוצרים בתמונות המוצבות באתרו בכלל ולגבי התמונות בגינן הוא נתבע בפרט. בת.א. (מחוזי ת“א) 1479/94 ת“א 1479/94 פוליגרם ואח` נ` דרורי ואח` נקבע כי “עצימת עיניים מראיית המציאות הגלויה והעובדות הבולטות על פני השטח – דינה כידיעה והתבוננות במעשה בעיניים פקוחות. המשיב, שעיסוקו בתקליטים ובקלטות, אינו יכול להישמע בטענה שלא נתן דעתו על חזות התקליטורים והסתפק במהימנות שייחס לחברת Ubp ולהסכם עם Mosicautor, שהיא הציגה בפניו“

בנוסף, אין זה מספיק שבעל האתר ה“תמים“ יוכיח את תום ליבו באופן סובייקטיבי, כלומר שהוא עצמו לא ידע או לא היה לו יסוד לדעת לגבי קיומה של זכות ביצירה. כפי שנקבע בת.א. (מחוזי י-ם) קימרון נ` שנקס ואח` ובת.א. 1476/96 (מחוזי ת“א) Microsoft Corporation נ` אפלקר שיווק מחשבים (1987) בע“מ, על בעל האתר להוכיח כי גם נסיבות המקרה האובייקטיביות עומדות לצידו וכי לא ניתן היה “לחשוד“ בקיומן של זכויות יוצרים בתמונה.

גם אם טעה בעל האתר, בתום לב, לגבי זהות בעל זכות היוצרים ביצירה, אין בנתון זה כדי להעניק לו את ההגנה המיוחלת, כפי שנקבע בת.א. (שלום ת“א) 10722/93 ירון רון נ` טריו מסעדות בע“מ “סעיף 8 לחוק זכות-יוצרים מגביל את ההגנה הניתנת ל“מפר תמים“, לאותם מקרים בהם המפר לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומה של זכות יוצרים ביצירה. טעות באשר לבעל זכות היוצרים ביצירה, הגם שנעשתה בתום לב, אין בה בכדי להקים למפר את ההגנה הקבועה בסעיף“. מספיק שהתביעה תציג בבית המשפט כי הנתבע היה מודע או יכול היה לדעת אך העדיף להתעלם, הניסיון לעשות שימוש בהגנת “מפר תמים“ יקרוס כמגדל קלפים.

אז מה לעשות

נקל להבין כי נטל ההוכחה המוטל על בעל האתר הנתבע יהיה כבד במיוחד כאשר ינסה זה לשכנע את בית המשפט כי ביצע הפרה תמימה וכי המקרה שלו הינו אחד מאותם מקרים נדירים, בו יש למצוא את המפר כחוסה תחת ההגנה האקזוטית הזו. שוב אזכיר, כי גם אם הוכיח בעל האתר באופן ברור כי הוא נכנס בגדר הגנת “מפר תמים“, עדיין ההגנה פוטרת אותו מתשלום פיצויים בלבד אך לא ממתן צו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה.

לכן, לבעל אתר אינטרנט המאפשר למשתמשים להכניס מידע המוגן בזכויות יוצרים, מאוד מומלץ להקים מערכת כללים ברורה המסדירה את התנהלות הכנסת המידע לאתר לפני ביצוע הפרה אפשרית וכן מערכת כללים המסדירה את ההתנהלות לאחר שהתבררה כי התבצעה הפרה.

יש גם לוודא כי לפני שהמשתמש מכניס את המידע לאתר, עליו להסכים לכללים אלה לרבות העובדה כי המידע שיכניס לאתר אינו מפר זכויות של אחר וכי הוא אוחז ברשות להכניס את המידע לאתר. כמו כן יש לוודא כי זהותו של המשתמש בעולם הפיזי תהיה ידועה לבעל האתר במקרה שבו יידרש להציג פרטים אלה על ידי בית המשפט. מדוע על הספק לדעת מהי זהותו של המשתמש ואיך יעשה זאת, במאמר הבא.

WhatsApp chat
Send this to a friend