בחורה חביבה הגיע לבקר את סבה בסמוך לכניסתו לבית אבות. במהלך הביקור, התרשמה הנכדה כי בית האבות אינו מקום מתאים לקשישים, בעיקר לאור טענת סבה הקרוב לגיל 90 כי ספג מכות מצוות העובדים. הנכדה נרעשה
לעיתים הדין הקיים בארץ אינו תואם את המציאות. טענה זו נכונה כמעט בכל ענפי המשפט, אך בתחומי המחשבים והאינטרנט במיוחד לאור התפתחות טכנולוגית חסרת תקדים בחידושיה שעולה על קצב התפתחות הדין בתחום. על-מנת “להדביק את
שימוש בכוח פיזי על ילדים אינו עניין חדש. סביר מאוד להניח כי כל הורה עמד במצבים בהם נאלץ להתמודד עם הדילמה להכות או לא להכות. במדינות מודרניות בהן החינוך והתרבות שולטים, השימוש בכוח פיזי לצורכי
הצעת החוק של ח“כ זבולון אורלב מזכירה לי את המשפט המחוזי מאוד של הגשש החיוור – חוח של צחוק בין שושנות הבכי. מן הפן החיובי, מדובר במהלך חשוב ונדרש לאור החלטתו, המפתיעה יש לומר, של
השלכות פרי מקלדתה של מהנדסת בחברת hp, על החטיף הלאומי, הפתיעו רבים. זו אינה הפעם הראשונה שמישהו חומד לצון ושולח לחבריו סיפור מצוץ מן האצבע באמצעות הדואר האלקטרוני. הפעם, הסיפור שבחרה לספר המהנדסת לחבריה היה
לאחרונה צד את עיני פסק הדין בעניין ת“ק 8796-06-08 (ת“ק ת“א) אבי רועי דוביצקי נ` ליאב שפירא אשר ניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב ועסק בבריונות מקוונת. בית המשפט קבע כי כחלק ממדיניות משפטית ראויה
לאחרונה פורסמו נתונים סטטיסטיים המצביעים על גידול משמעותי של כ-25% בתי אב בישראל בהם ניתן למצוא חיבור מהיר לאינטרנט. נתונים אלה מלמדים כי, נכון לתחילת שנת 2006, כ-1.2 מיליון בתי אב וכ-65% ממשקי הבית בישראל
אחריות ספק שירותים באינטרנט לפעולות ומחדלים שאינם נובעים באופן ישיר ממעשיו ו/או מי מטעמו הינה אחת מן הסוגיות השכיחות ביותר עוד משחר הולדת ה-World Wide Web. בתחילה סוגיה זו עלתה על המדוכה במקרים הקשורים לפעילותן
בעקבות החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון בעניין סמכות שיפוטו על פעילות אתר ההימורים ויקטור צ`נדלר, ניתן לראות כי
לאחר מספר ניסיונות להעביר בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק להכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר
בשנת 2004, חברת אטארי פתחה בהליכים משפטיים נגד מספר רב של נתבעים, חברות ואנשים פרטיים, בגין הפרת זכויות יוצרים במשחקי
יום לאחר ההכרזה על הגבלת אירועים ל-100 איש בעקבות התפשטות נגיף הקוביד-19, ממשפחת וירוס הקורונה, הגעתי לחתונת בת-דודתי. האירוע אשר
היקף המידע הגלוי והסמוי בעולם הקיברנטי מתרחב מרגע לרגע וגם בעת קריאת שורות אלה פרטי המידע שנוספו למרחב המקוון על-ידי
בחורה חביבה הגיע לבקר את סבה בסמוך לכניסתו לבית אבות. במהלך הביקור, התרשמה הנכדה כי בית האבות אינו מקום מתאים לקשישים, בעיקר לאור טענת סבה הקרוב לגיל 90 כי ספג
לעיתים הדין הקיים בארץ אינו תואם את המציאות. טענה זו נכונה כמעט בכל ענפי המשפט, אך בתחומי המחשבים והאינטרנט במיוחד לאור התפתחות טכנולוגית חסרת תקדים בחידושיה שעולה על קצב התפתחות
שימוש בכוח פיזי על ילדים אינו עניין חדש. סביר מאוד להניח כי כל הורה עמד במצבים בהם נאלץ להתמודד עם הדילמה להכות או לא להכות. במדינות מודרניות בהן החינוך והתרבות
הצעת החוק של ח“כ זבולון אורלב מזכירה לי את המשפט המחוזי מאוד של הגשש החיוור – חוח של צחוק בין שושנות הבכי. מן הפן החיובי, מדובר במהלך חשוב ונדרש לאור
השלכות פרי מקלדתה של מהנדסת בחברת hp, על החטיף הלאומי, הפתיעו רבים. זו אינה הפעם הראשונה שמישהו חומד לצון ושולח לחבריו סיפור מצוץ מן האצבע באמצעות הדואר האלקטרוני. הפעם, הסיפור
לאחרונה צד את עיני פסק הדין בעניין ת“ק 8796-06-08 (ת“ק ת“א) אבי רועי דוביצקי נ` ליאב שפירא אשר ניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב ועסק בבריונות מקוונת. בית המשפט קבע
לאחרונה פורסמו נתונים סטטיסטיים המצביעים על גידול משמעותי של כ-25% בתי אב בישראל בהם ניתן למצוא חיבור מהיר לאינטרנט. נתונים אלה מלמדים כי, נכון לתחילת שנת 2006, כ-1.2 מיליון בתי
אחריות ספק שירותים באינטרנט לפעולות ומחדלים שאינם נובעים באופן ישיר ממעשיו ו/או מי מטעמו הינה אחת מן הסוגיות השכיחות ביותר עוד משחר הולדת ה-World Wide Web. בתחילה סוגיה זו עלתה
